הידעת?! כמה עומדות משוגעות על החרוב

מה משותף בין מידת נעליים, הלומים, קורות עץ ושוקולד חרובים?
כולם קשורים אל עץ אחד-החרוב!
את עץ החרוב כולנו מכירים, הוא עץ נפוץ בחורש הים תיכוני, הוא ממשפחת הקטניות, כןכן אותה משפחה של החומוס והעדשים והוא יכול להגיע לגובה של עשרה עד חמישה עשר מטרים.
לבני האדם ולהחרוב יש במשותף יותר משאר העצים בטבע. גם לבני אדם וגם לחרובים יש מגדר .עצי החרוב מחולקים לשניים-עץ נקבי ועץ זכרי, כדי שיווצר הפרי של החרוב, בעלי חיים צריכים להאביק את העצים. במקרה של החרוב בהתחלה הם צריכים להאביק את העץ הזכרי ומשם ללכת להאביק את העץ הנקבי. החרוב מואבק גם באמצעות הרוח. קשה לפספס מתי החרוב מואבק,באותה תקופה,כשהוא כולו פורח,אפשר להריח את הריח (הלא כל כך נעים) למרחקים.
איך אני יכולה לדעת אם אני יושבת מתחת לעץ זכר או נקבה? בואו נסתכל למטה,לחרוב יש פירות שנמצאים בעץ הנקבי.
הפירות של החרוב הם חומים וקשים. במשך הרבה מאוד שנים הם היו סמל לפירות טו בשבט. למה נוהגים לאכול חרובים דווקא בט"ו בשבט?
ובכן, החרוב היבש משתמר זמן רב ואפשר לטלטלו בדרכים בלי שיינזק, ומטעם זה נקבע ליד הדבילה כפירות 'חמישה-עשר', שעליהם בירכו ברכת "שהחיינו" בתפוצות הגולה.
אבל מה זה השם הזה חרוב?
יש אומרים, כי השם חרוב בא מהמילה"חורב", כלומר, עץ היכול לגדול באזור חרב (יבש). ויש אומרים, שהשם בא מלשון "להחריב", וכך כתוב : "למה נקראו חרובים, שמחריבים את השיניים"-הפירות הם מאוד קשים, ממש מחריבים את השיניים.יש אומרים שהפירות של החרוב מזכירים צורה של חרב.
הפירות של החרוב היו משמשים בעיקר למאכל של עניים ובהמות, אבל היו מייצרים מהם גם דבש חרובים.
ר' עובדיה מברטנורא כתב על חרובי א"י: "חרובים רבים יש בארץ הזאת ועושים מהם דבש. ושלושה מיני דבש נמכרים פה – דבש דבורים, דבש ענבים ודבש חרובים".
לחרוב יש גזע מאוד עבה,והיו מכינים ממנו בעבר קורות לבניה.אפשר לראות הוכחה לכך מדברי רבי חנינא:
"אמר רבי חנינא : "כשעליתי מן הגולה התרתי אזורי ושל בני ושל בהמתי להקיף קורתו של חרוב אחד ולא הגיעו" (ירושלמי פאה פ"ז, ה"ד)"
אבל מה הקשר בין הטבעת יהלום והנעליים לעץ החרוב, בשביל זה אנחנו צריכים לפתוח את הפרי ולהגיע אל הזרעים.
הגרעינים של החרוב לא סופחים מים ולכן לא משתנה צורתם,בעולם העתיק הם שימשו למדידה ושקילה של דברים.
בעבר את מידת הנעליים היו מודדים לפי מספר זרעי חרוב שהיו מונחים לאורך הרגל.
40 זרעים אורך הרגל = מידת הנעל היא 40 מוזמנים לנסות ולבדוק 🙂
גם יהלומים נמדדים בקראט ,יש שני קראט,שלושה קראט ולפי זה נמדד גודל האבן. באנגלית המילה KERET (קרט)-היא גרעיני חרוב והם שווים במשקלם לקראט אחד.
החרוב,במיוחד בימי הקיץ החמים משמש כפינה מוצלת אבל הערבים משתדלים שלא לשבת בצלו. הוא מסמל בעיניהם חוסר מזל-עורקי העלים האדמדמים נחשבים בעיניהם כסמל הדם.
למרות שהחרוב נתפס לנו כארץ ישראלי ,הוא בכלל לא מופיע בתנך. אבל, הוא מופיע הרבה מאוד במדרשים ובספרות חזל,אז בואו נספר סיפור אחד עליו.
חוני הוא תנא שחי כאן בארץ ישראל, ולחוני הייתה בעייה אחת-הוא לא הצליח להבין את הפסוק-"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהילים קכו, א) חוני לא הצליח להבין, איך זה הגיוני שאנחנו כל כך נרצה ונתפלל על משהו שיקרה רק עוד שבעים שנה-רק אחרי שאנחנו כבר לא נחיה כאן? וחוני ממשיך ללכת ופוגש פתאום איש שנוטע עץ חרוב הוא נעצר, זה קצת מוזר לו. והוא שואל את אותו נוטע, אולי אפילו רק כדי לבדוק אם הוא מבין את הבעיה – כמה זמן ייקח לעץ להניב פירות? הנוטע עוצר ממלאכתו ועונה – שבעים שנה.
חוני תוהה על כך. הרי האדם שבעצמו כבר לא ילד, נוטע עץ שכנראה כבר לא יוכל להנות מפירותיו. למה שיעשה דבר כזה? אותו האיש מסביר לו שהוא לא נוטע בשבילו, כמו שסבא שלו נטע בשבילו עץ שהיום הוא נהנה מהפירות שלו,ככה גם הוא נוטע עץ שהוא אומנם לא יהנה ממנו אבל הנכדים שלו יוכלו להינות מהעץ. חוני לא מבין והגמרא מספרת שחוני נרדם לשבעים שנה במערה, הוא יוצא אחרי שבעים שנה מסתכל מסביב רואה שהדברים השתנו, הוא לא מזהה את האנשים ואז הוא רואה את עץ החרוב ולידו איש שאוסף את הפירות חוני יגש אליו ויאמר לו,אז הצלחת בסוף להינות מהפירות ואותו האיש יסתכל אליו ויגיד לו ,סליחה אדוני אתה קצת מבוגר ואולי קצת מתבלבל אבל את העץ הזה לא אני נטעני,סבא שלי נטע אותו אני רק אוסף את הפירות. אבל זה לא רק זה.
האדם שירים מבט לרגע וימצא את העולם באותם חרובים שנטעו אבותיו, ייטע בעצמו מהם. ולא רק בגלל שזו אחלה שיטה להבטיח שלנכדים שלו יהיה מה לנשנש בגינה אלא כי הוא לקח צעד אחורה, שניה הוציא את עצמו מהמציאות היומיומית, עכשיו אפשר לראות ש-וואו, הפירות האלה שאני כבר שנים אוכל כל יום נזרעו הרבה לפניי. והם נזרעו במחשבה על מי שיבוא ועל מציאות שהיא יותר רחבה מהחיים שאני חי לעצמי עכשיו. לראות כמו חוני 70 שנה קדימה, רק בלי לשנוצ כדי להגיע לשם.
צילום התמונה :עוזי פז, מתוך אתר פיקיויקי