טו באב וחצב /מוריה דנינו

בתלמוד, במסכת תענית נכתב "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב ויום הכיפורים"
ללא שום ספק אב היא אחד החודשים הקשים בארץ ישראל, הארץ מלאה בדרדרים וקוצים, עומסי חום כבדים שלא מאפשרים לצאת מהבית, עולם החי והצומח ממש נאלץ "לשרוד" בתקופות האלה.
כל זה משפיע על המצב ההיסטורי בארץ ישראל בתקופות האלה, שנה אחרי שנה ההיסטוריה היהודית מכה בנו בכאב על הזמנים הצרים שעלינו לעבור
בין מלחמות חורמה, לסכסוכי אחים, לאסונות כואבים.
ואחרי השיא של הכאב הזה, הפרח הנועז שבוקע הוא החצב
החצב הוא גאופיט (הכוונה שחלקי האגירה של הצמח בצורת בצל, מתחת לפני הקרקע)
הפריחה המוקדמת של החצב ששלהי הקיץ המאוחרים עד איזור תחילת החורף מאפשר לו יתרון גדול
אין לו כמעט תחרות!
וזה לא הדבר היחידי שמיוחד בו, החצב כפי שניתן לראות בתמונה הוא ארוך וטמירי
הוא פותח את הפרחים שלו בקצב איטי על מנת לשמור על איכות חייו הארוכה, וכדי לאפשר לכמה שיותר מאביקים לפגוש אותו
השם חצב ניתן לו מכמה סיבות, המרכזית שהן היא היכולת של החצב לחצוב בקרקע, ולהישאר על אף ניסיונות הטבע והאדם לעקור אותו.
נחזור לשטח, לחום המטפס, האדמה שמשפיע על האנשים שבאה.
בתחילה כתבתי על המקור בגמרא שמספר שעל אף הקיץ, החום, והמלחמות, מיד באים ימים טובים, טובים עד כדי כך שאלו "הימים הטובים" במקורות היהודים.

בשיר אסיף של יהודית רביץ נכתב "האדמה היא אפורה מתחת לשלפים, ואין לה עוד לתת לך דבר.."
והחצב בא ומראה לנו קצת אחרת
יש לה לתת לך, הלבן הבוהק בסוף הקיץ הלוהט מסמן לנו עוד התחלה, ההסכמה לצאת לחולל בכרמי בנימין למחות דמעה מלוחה מזווית העין ולהתחזק
לקראת הטוב שעוד יבוא