הארי עדיין שואג-קרב תל חי/שירי אלסטר

בשנת  1893 פקידי הברון רוטשילד רכשו שטח ענק של כ-13,000 דונם מאיש עסקים טורקי נוצרי מצידון בשם ג'בור ביי.

רוטשילד קונה את האדמות כדי לספק קרקע חקלאית נרחבת למתיישבים יהודים, מתוך שאיפה להפוך אותם לחקלאים עצמאיים ולחזק את הנוכחות היהודית באזורי הספר של הארץ.

הוא בונה על השטח הזה מושבה חדשה בשם מטולה. בונה שם בתי אבן חדשים, מכשיר קרקעות ושולח פקידים לנהל את המושבה. ככה קמה המושבה החקלאית היהודית הצפונית ביותר.

תוך שלוש שנים אחרי הרכישה, ב1896, הוקמה המושבה מטולה. היא יושבה על ידי איכרים בעלי משפחות (חלקם הגיעו מראש פינה ומיסוד המעלה). אנשים שיודעים לעבוד את האדמה, מנוסים בעבודת כפיים שנבחרו בקפידה ע"י הפקידים.

עם השנים המושבה מטולה מתבססת, והאיכרים והפקידים מבינים שיש קושי לעבד את האדמות שנמצאות בדרום השטח שנרכש. הדרך ממטולה דרומה (לאזור תל חי של היום) שנקראה אז חירבת טלח'ה הייתה ארוכה, מסוכנת ולא יעילה לנסיעה יומיומית עם כלי עבודה ובקר.

כדי לפתור את הבעיה הזו, בשנת 1907, 11 שנים אחרי הקמת המושבה, הוחלט להקים את "חצר תל חי". על חורבת טלחה. טלחה= תל חי.  תל חי הוקמה כסוג של שלוחה חקלאית של מטולה. היה שם מחסן ומגורי פועלים כדי להקל על עובדי האדמה ולחסוך להם את ההליכה הממושכת כל בוקר.

חצר תל חי הייתה חווה חקלאית מבוצרת.

מכיוון שהייתה רחוקה מהיישוב היהודי היא נבנתה בצורת חאן כדי לספק הגנה על כל היושבים בה.

חצר מרובעת מוקפת חומות אבן גבוהות. המבנים היו צמודים לחומות ופנו פנימה אל חצר פנימית פתוחה.

המבנה היה בן שתי קומות. הקומה התחתונה שימשה למחסנים, אורוות לסוסים ורפתות לפרות. הקומה השנייה שימשה למגורי הפועלים.

היו לה מעט מאוד חלונות שפנו החוצה (כדי למנוע פריצות), והכניסה הייתה דרך שער עץ כבד וגדול שניתן היה לנעול בלילה.

פועלי האדמה היו גרים בחצר עצמה ועסקו בחקלאות בקרקעות הדרומיות.

הם גידלו תבואות (חיטה ושעורה) בעמק שמסביב לחצר, טיפלו ברפת ובאורווה שבתוך החצר. והגנו על הציוד החקלאי ועל הבקר מפני גנבות של כנופיות מקומיות (שוד דרכים וגניבת בקר היו נפוצים מאוד באותה תקופה, עוד לפני המתח הלאומי הגדול)

בתקופה הזו שולטים בארץ הטורקים העות'מאנים.

אבל מלחמת העולם הראשונה בפתח, ומה שהטורקים לא יודעים זה שאת האיזור הזה- הבריטים והצרפתים מתכוונים לכבוש.

עוד לפני שהמלחמה מסתיימת, שני דיפלומטים – סייקס הבריטי ופיקו הצרפתי – לוקחים מפה, מסמנים שתי נקודות, צמח ועכו, ומחברים אותן בקו ישר. כל מה שמתחת לקו יהיה בריטי, וכל מה שמעליו – צרפתי.

להסכם החשאי הזה קוראים הסכם סייקס-פיקו על שמות הוגיו.

אבל בסופו של דבר, הקווים הישרים שהן משרטטות על המפה בלונדון ובפריז, לא תואמים את המציאות המורכבת בשטח.

הקו השרירותי חתך רכסי הרים, פיצל משפחות והתעלם לגמרי מהאנשים שחיים שם.

ואפילו יותר חמור- הוא לא ספר את ההבטחות שבריטניה חילקה במלחמה לערבים וליהודים. בריטניה נכנסה לבוץ של הבטחות סותרות. היא גם הבטיחה למנהיגים הערבים ממלכה גדולה (מכתבי מקמהון-חוסיין), וגם הבטיחה ליהודים בית לאומי (הצהרת בלפור),  הסכם סייקס-פיקו לא תאם אף אחת מההבטחות האלה.

ובאמת בעקבות כך, כשהמלחמה מסתיימת ב-1918, נוצר בצפון מצב אבסורדי ומסוכן:

הבריטים נסוגים דרומה אל "הקו שלהם", אבל הצרפתים עדיין לא מצליחים לבסס שלטון בצפון. אצבע הגליל הופכת  לשטח הפקר. באזור פורץ מרד ערבי אלים נגד הניסיון הצרפתי לשלוט, והיישובים היהודיים – מטולה, תל חי וכפר גלעדי – נלכדים בלב האש.

האזור הופך למערב פרוע. כנופיות חמושות מסתובבות בדרכים, ומטולה המבודדת ננטשת זמנית מתושביה שנמלטים דרומה. בתל חי ובכפר גלעדי נשארות קבוצות קטנות של מגנים, מבודדים וללא הגנה של צבא מסודר. הם נחשדים על ידי הערבים כמשתפי פעולה עם הצרפתים, והסכנה לחייהם הופכת ממשית מרגע לרגע.

בשלב הזה עמדו בפניהם שתי ברירות: לעזוב עד שהמצב יירגע, או להישאר בכל מחיר. כאן נולדה ההבנה הגורלית "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו."

למקום מגיעים חלוצים בוגרי מקווה ישראל מתוך הבנה שאם לא ישמרו על האדמה – האיזור הזה לא יהיה חלק מהמדינה היהודית בעתיד. הם הקימו בתל חי קבוצה שיתופית ונאחזו בקרקע.

אחרי שנה של  כביכול מצור (שהם מוקפים סביבם ביישובים ערבים), רעב ומתיחות ביטחונית בלתי פוסקת, ואחרי תקרית מצערת שבה, אחד מהחלוצים בשם שניאור שפושניק נהרג מירי מחבלים על תל חי. החלוצים מבינים שאין סיכוי לשרוד בלי עזרה דחופה מבחוץ.

הם קראו נואשות לתגבורת, ואז בדצמבר 1919 נוחת אצלם לתגבורת החייל מספר 1– יוסף טרומפלדור.

 

להגיד ב1920 טרומפלדור זה כמו להגיד היום רמבו או אהבת השם גורדון.

הוא היה שם דבר. אין אחד שלא ידע מי זה טרומפלדור.

אבל איך הוא קיבל שם כזה גדול?

טרומפלדור היה נער רוסי כשקיבל את צו הגיוס. הוא בכלל היה נגד מלחמות באידיאולוגיה שלו אבל יצא להילחם כדי שלא יחשבו על היהודים שהם פחדנים. בכלל החזיק באידיאולוגיה פציפיסטית שמתנגדת למלחמות, אבל כשקיבל צו גיוס לצבא הרוסי, הוא ישר התייצב. היה לו חשוב להוכיח שיהודים לא פחדנים.

הוא לחם במלחמת רוסיה-יפן ושם הוא איבד את ידו השמאלית מפגז, אך למרות זאץ סירב להשתחרר. הוא כתב למפקדו מילים שנכנסו להיסטוריה" נשארה לי יד אחת, אבל זו ידי הימנית. לכן, ברצותי לחלוק כמקודם את חיי חבריי, אבקש שיתנו לי חרב ואקדח".

הוא קיבל על זה שני אותות הצטיינות מהצבא הרוסי- ועוד בתור יהודי לוחם שזה בכלל לא היה רגיל אז. ואפילו קיבל במתנה יד תותבת מאשתו כדי לכפר על היד שלו שאיבד.

בהמשך הוא אפילו נפל לשבי היפני לשנה.

שם, בזכות אישיותו המהפנטת הפך למנהיג מחנה השבויים היהודים. הוא פתח עבורם בתוך השבי בית ספר, ספרייה ואפילו עיתון. הוא דאג להם לאוכל כשר ולמצות בפסח, והפך לדמות נערצת לא רק על היהודים אלא גם על השבויים הרוסים ואפילו השובים היפניים העריצו אותו ועד היום סיפורו מסופר ביפן

(ב2006 עשו תערוכה בכלא על הסיפור והקדישו ליוסף טרומפלדור חדר שלם בתערוכה)

הוא יצא מהשבי אגדה! הוא היה יכול להשתמש בכבוד הרוסי שקיבל, להישאר ברוסיה כקצין מעוטר ובעל נכסים אבל הוא העדיף לעלות לארץ ישראל כחלק מהרעיון הציוני.

הוא עולה לארץ ומקים מושבה חקלאית במגדל. שם הוא עובד בתור חלוץ כשהוא רק עם יד אחת.

אח"כ במלחמת העולם הראשונה הוא מקים גדוד עם זאב ז'בוטינסקי בשם גדוד נהגי הפרדות . שזה גדוד עברי שלחם לצד הבריטים, והוכיח לעולם שיהודים יכולים ורוצים להילחם על חירותם.

הם נלחמים עם הבריטים באחד הקרבות הכי מפורסמים שלהם -הקרב בגליפולי, שם הוא חוטף כדור בכתף ובכל זאת ממשיך להילחם.

אח"כ כשהוא חוזר לארץ הוא מקים את הגדודים העבריים שנלחמים לצד האנגלים בעבר הירדן

לאט לאט השמועות על הלוחם האמיץ והגיבור בלי היד התחילו לעבור בכל המדינה וכולם שמעו על סיפורי הגבורה שלו.

הוא הפך לאגדה מהלכת.

ולכן, כשהחלוצים בתל חי שומעים שטרומפלדור מגיע הם ידעו- אוקי אפשר להירגע. העניינים הולכים להסתדר.

 

 

י"א באדר: השעות האחרונות והקרב ששינה הכל.

אז אמנם יוסף טרומפלדור מגיע לתל חי. אבל האם הכל מסתדר? לא ממש.

המתיחות גוברת באיזור. למרות ה… שיוסף טרומפלדור…

בפברואר 1920 עוד חבר מהקיבוץ נהרג בזמן שעבד את אדמות תל חי. המצב ממש מתחמם. בכל הארץ קוראים לצאת מהקיבוץ ולנטוש אותו. טרומפלדור שולח מכתב להנהגה הראשית מכתב שקיבל לאחר מכן את השם "הזעקה הסופית" שם הוא מבקש עוד תגבורת.

לקרוא את המכתב.

"התחילו יריות ממטולה ועל מטולה. כך כל יום. המצב משונה ובלתי ברור. להקות נודדות מסביב. נשמעות צעקות ויריות ואין אנו יודעים מה זאת. המצב החומרי גרוע מאוד. הפרודוקטים כלים במהירות. יש לנו אוכל לימים אחדים. מה יהיה אחר כך קשה לדעת. אם יש אפשרות להיטיב את מצבנו – בוודאי יעשה זאת בלי בקשתנו". "החלטתנו אמיצה להישאר במקומנו ועל כן תשתדלו לאפשר לנו זאת".

המכתב נשלח בפברואר 1920, העזרה לא מגיעה וגם כשהיא יוצאת לדרך- היא לא מספיקה.

ב1 במרץ 1920, יא' אדר. האוכל כבר אזל, המצב כבר קשה אבל טרומפלדור ושאר 30 החלוצים שהיו בחצר תל חי קמו כבכל בוקר לעבוד את האדמה.

פתאום, סמוך לשעה שמונה בבוקר, מקיפים את החצר כ200 חמושים ערבים ובדואים מהסביבה. בראשם עומד כאמל חוסיין, מנהיג *מקומי שהיה מוכר למתיישבים.

הוא דופק על השער הכבד ודורש להיכנס. הוא טוען שיש חיילים צרפתים בחצר תל חי והם רוצים לבצע בדיקה, לראות אם יש חיילים צרפתים שמתחבאים.

טרומפלדור מתלבט. אבל הוא יודע שהכוח הערבי עצום לעומתם, והוא רוצה להימנע משפיכות דמים מיותרת. הוא מאמין שאם יאפשר להם לחפש והם יראו שאין צרפתים, הם ילכו לשלום. הוא נותן פקודה לנצור אש ומאשר לכאמל חוסיין ועוד כמה מחמושיו להיכנס לחצר.

החמושים הערבים עולים לקומה השנייה של החצר. בחדר העליון נמצאות שתי לוחמות – דבורה דרכלר ושרה צ'יזיק – יחד עם עוד שני מגינים. לפתע, נשמעת צעקה מהקומה למעלה. אחד הערבים מנסה לחטוף את האקדח מידה של דבורה דרכלר. היא צועקת: "טרומפלדור, לוקחים לי את האקדח!".

טרומפלדור, שנמצא למטה בחצר, מבין שהמצב יצא משליטה. הוא יורה ירייה אחת באוויר כדי להרתיע, וצועק את הפקודה- אש!  תוך רגע מתחיל הקרב. השעה הייתה 12:30 בצהריים. זו הייתה היתקלות מטורפת מטווח קצר- כולם ירו בכולם.

הערבים מהקומה השנייה יורים לעבר החצר, והחמושים שמחוץ לחצר מתחילים להפגיז את המבנה מבחוץ. נוצר מצב של שוויון. התוקפים הערבים לכודים בעליית הגג אבל גם שולטים על כל השטח. והמגינים היהודים לא יכולים לצאת לחצר..

אחד המגינים ירה על אחד התוקפים ומיד אחר כך נורה ונהרג. בחדר האוכל שניאורסון ירה ופגע בתוקף או שניים. כאמל והקצינים הסורים השליכו רימון שממנו נהרגו ארבעה מגינים

במהלך חילופי האש, טרומפלדור יוצא אל מאחורי אחד הקירות כדי להשיב אש, ואז הוא נפגע. כדור אחד חודר לבטנו. הוא נופל, פצוע קשה, אך מסרב לאבד את קור רוח וצועק לחבריו להמשיך להילחם. הרופא שהיה במקום לא יכול היה לעזור הרבה תחת האש הכבדה, וטרומפלדור פשוט שכב שם, פצוע אנוש.

כל הסיטואציה הזאת נפתרה רק כאשר אחד מהמגינים, שחשב שכל חבריו נהרגו במתקפה נכנע לכאמל חוסיין, והוא משתמש בו כמגן אנושי כדי לצאת מהחצר עם הקצינים הסורים.

התוקפים עכשיו המשיכו לירות הפעם מבחוץ כשהמגינים משיבים אש מבפנים.

הקרב שכח רק אחרי כמה שעות ובסופו התבררו התוצאות המרות- חמישה הרוגים וטרומפלדור (תמונת הרוגים) ששכב פצוע אנוש. בערב מגיעה משלחת של עזרה ואיתה רופא. הוא ניגש לטרומפלדור, אבל אין כבר יותר מידי מה לעשות.

הרופא סיפר- "הוא היה במצב חלש מאוד, חיוור ושכלו איתו. כאשר שאלתיו לשלומו הוא ענה- אין דבר כדאי למות בעד הארץ". ואחר כך הפסיק לנשום.

הקרב נגמר בהפסד. אמנם הערבים נסוגו אבל מצב הכוחות עמד הרבה יותר לטובת התוקפים הערבים, נהרגו להם פחות אנשים והם החזיקו ביותר כח.

המגנים שנותרו מבינים שאי אפשר להחזיק את המקום מול אלפי חמושים. הם מחליטים להעלות את החצר באש כדי שהציוד לא ייפול לידי האויב, ובאותו ערב, בלילה בחשיכה הם בורחים דרומה לאיילת השחר. תל חי ננטשת.

"לכאורה, הסיפור של תל חי מסתיים בתבוסה. חצר שרופה, שמונה מגנים הרוגים ונסיגה מוחלטת של החלוצים דרומה. אבל במבחן ההיסטוריה – זה היה אחד הניצחונות הגדולים ביותר של הציונות.

הגבורה העילאית של טרומפלדור וחבריו הדהדה עד לחדרי הישיבות בלונדון ובפריז. המעצמות הבינו שהקווים הישרים ששרטטו על המפה לא יחזיקו מעמד מול אנשים שמוכנים למסור את נפשם על האדמה. בזכות העובדה שהם סירבו לעזוב עד הרגע האחרון, השתנה המשא ומתן המדיני: 'הקו הישר' של סייקס-פיקו נשבר והוסט צפונה, בהסכם הבא בין הצרפתים לבריטים- הסכם ניקומוב פולה.שם נכללים גם היישובים תל חי, כפר גלעדי ומטולה בתוך ארץ ישראל. בלי תל חי – 'אצבע הגליל' פשוט לא הייתה קיימת במפת המדינה שלנו היום.

מעבר לניצחון הפוליטי, נולד כאן מיתוס לאומי. תל חי הפכה לסמל של ה'יהודי החדש' – זה שלא בורח עוד, אלא מגן על ביתו. המשפט האחרון של טרומפלדור, '"אין דבר, כדאי למות בעד ארצנו", הפך לצוואה רוחנית לדורות של לוחמים שבנו את המדינה.

בשנת 1934 הוקמה מעל קבר האחים אנדרטת האריה השואג. שימו לב לפסל: האריה לא שוכב פצוע או מובס. הוא עומד בגאווה, ראשו מורם ופיו פעור בנהימה עוצמתית לכיוון מזרח. הוא מסמל את הכאב הנורא על האובדן, אבל בעיקר את הנחישות הבלתי מתפשרת לאחוז בקרקע. שמונת הנופלים לא רק הגנו על חצר אבנים מבודדת; הם אלו שקבעו במו ידיהם את גבולות המולדת, והוכיחו שהגבול לא נקבע בעיפרון על נייר – אלא במקום שבו עוברת המחרשה היהודית."

הסיפור של תל חי מהדהד לנו עד היום במלחמה הנוכחית. השנה פרצה מלחמה מול איראן בדיוק בתאריך יא באדר, יום נפילת תל חי. למבצע נבחר השם- שאגת הארי . השם הזה לא נבחר במקרה; הוא נלקח ישירות מאותו אריה שואג בתל חי.

השם הזה נבחר כדי לספר לנו את אותו המסר. אז כמו היום.

גם המלחמה עם איראן וגם הקרב בתל חי מספרים את אותו המאבק בדיוק. זהו המאבק הנצחי על הבית שלנו.

כמו שהחלוצים בתל חי סירבו לנטוש את האדמה והתעקשו להישאר גם כשנראו מעטים מול רבים, כך גם אנחנו היום – לא נסוגים ולא מוותרים.

השם שנבחר למבצע, 'שאגת הארי', בא לספר לנו שהרוח של טרומפלדור וחבריו לא נעלמה, היא חיה ובועטת בכל חייל וחיילת, בכל תושב ותושבת בגבולות המדינה.

עם ישראל, כולנו לא מפחדים להילחם על חירותינו. לא משנה אם האיום מגיע מכנופיות מקומיות בגליל של פעם, או ממעצמה אזורית חמושה בטילים ובגרעין כמו איראן של היום – התשובה שלנו נשארה זהה אנחנו כאן כדי להישאר.

מדינת ישראל מוכיחה שוב שדווקא בזמנים הקשים ביותר, היא יודעת לשאוב כוח מהשורשים שלה. השאגה של האריה מתל חי היא לא רק זיכרון של גבורה מהעבר, היא המצפן שמוביל אותנו בהווה. היא מזכירה לנו שיהודים כבר לא מפחדים להגן על גבולם, ושהמחרשה שקבעה את הגבול אז – היא אותה נחישות שמגנה עליו היום.

תל חי לא נפלה לשווא; היא לימדה אותנו שעל הבית לא מוותרים, ושקולו של האריה השואג ימשיך להישמע ולהרעיד את אדמת הגליל לנצח."

בתמונות: חצר תל- חי והארי השואג , צילום: אודל שילוח