מבצע חירם

ריבונות ישראלית בגליל- מבצע חירם-תאיר טננבוים

מלחמת העצמאות, המוכרת גם כמלחמת השחרור, נפתחה מיד לאחר החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, אך שלבה המכריע החל בצהרי יום שישי, ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948). עם הכרזת העצמאות של דוד בן-גוריון בתל אביב וסיום המנדט הבריטי באותו לילה, פלשו לישראל צבאותיהן של חמש מדינות ערב: מצרים, ירדן, עיראק, סוריה ולבנון. מטרת הפלישה הייתה למנוע את מימוש קיום המדינה היהודית. ארבעת השבועות הראשונים היו הקשים ביותר בתולדות היישוב היהודי: יישובי הספר היהודים, ניצבו כחומת מגן על צירי הפלישה. בכל גבולות הארץ התחילו קרבות ואילו חזית הצפון התמודדה עם פלישה סורית דרך צמח לכיוון טבריה ומשמר הירדן ועם חדירת "צבא ההצלה" בפיקודו של פאוזי קאוקג'י ללב הגליל דרך לבנון.

ב-15 במאי 1948, מיד לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, עם סיום המנדט שהעניק האו"ם לבריטניה בארץ וכמה שעות לאחר פלישת הצבאות הערביים לתוך ארץ ישראל, התקבלה באו"ם החלטה למינוי מתווך לארץ ישראל. לתפקיד מונה הרוזן פולקה ברנדוט, שעליו הוטל בין השאר, "להביא בדרכי שלום להסדרת המצב בארץ ישראל".

המתווך הגיע לארץ במהלך קרבות הבלימה שנערכו בחזיתות השונות והצליח להביא את הצדדים להסכמה על הפוגה בת ארבעה שבועות, החל ב-11 ביוני 1948. בתקופה זו, שנקראה לימים 'ההפוגה הראשונה', הוא הציע תכנית חדשה לחלוקת הארץ. התכנית הייתה שונה מהמקורית (זו שנתקבלה באו"ם בכ"ט בנובמבר) בכך שהיא התייחסה לשליטה בפועל של הצבאות בשטח, וכללה את ירושלים והנגב בשטח המדינה הערבית ואת הגליל המערבי במדינה היהודית.

במקביל לפעילות המדינית ניצלו הצדדים את ההפוגה לארגון כוחות הלוחמים. בישראל נערך גיוס רחב היקף, בעיקר במסגרות גח"ל (גיוס חוץ לארץ) ומח"ל (מתנדבי חוץ לארץ), וכן ארגון מחדש של חיל המשמר, כאשר לוחמים מעל גיל 35 תפסו את עיקר משימות השמירה בעמדות ובמשלטים ואפשרו את מעבר הצעירים לחטיבות הלוחמות. תכנית ברנדוט לא התקבלה ובסיום ההפוגה התחדשו הקרבות.

קרבות 'עשרת הימים' מהווים את שלב הלחימה האמצעי במלחמת העצמאות, בין 9 ל-18 ביולי 1948. בתקופה קצרה זו, שבין שתי ההפוגות, נערכו מבצעים התקפיים בצפון, במרכז ובדרום, שהביאו לייצוב קווי החזית למול הצבאות הפולשים.
בצפון הארץ נערך מבצע 'דקל' בגליל התחתון, בסופו נכנעו בפני צה"ל מרבית היישובים הערביים, ובראשם העיר נצרת. מבצע 'ברוש' באצבע הגליל, מול הצבא הסורי, לא הביא לשינוי משמעותי בשטח, אבל מנע מהסורים לחדור מערבה לשטחי הגליל.

בעקבות חידוש הקרבות חזר ברנדוט למועצת הביטחון של האו"ם. בתמיכת המדינות הערביות, בעקבות תבוסותיהם במרכז ובגליל התחתון, הוחלט על חידוש ההפוגה ב-18 ביולי 1948.

'ההפוגה השנייה' נכנסה לתוקף, אולם חוסר ההכרעה הצבאית והמדינית רמז לכך שגם ימיה ספורים.

"כי היו הגלילים אנשי מלחמה מנעוריהם .. כל הימים, ומעולם לא שלט מורך־לב באנשים ומעולם לא חסרה הארץ יוצאים לקראת נשק" (מלחמת היהודים, יוסף בן מתתיהו)

צבא ההצלה היה כוח מתנדבים -ערבי שהוקם על ידי הליגה הערבית תחת פיקודו של פאוזי אל-קאוקג'י, במטרה לסייע לערביי ארץ ישראל בלחימה. הכוח פעל באופן עצמאי במוקדי חיכוך מרכזיים בצפון ובשומרון.
מבצע "חירם" תוכנן עוד באוגוסט 1948 במטרה לחסל את פעילותו של קאוקג'י באזור.  באוקטובר 1948, לאחר שקאוקג'י תקף את קיבוץ מנרה במטרה לשלוט על כביש ראש פינה-מטולה, יצא לדרך מבצע "חירם". מטרת המבצע הייתה להשמיד את האויב בגליל המרכזי ולהציב קו הגנה על הגבול הצפוני של הארץ. המבצע נמשך כ-60 שעות בלבד, מליל ה-28 באוקטובר ועד ה-31  והשתתפו בו ארבע חטיבות שפעלו בתיאום:

חטיבה 7: הוקמה במאי 1948 בקרבות לטרון תחת שלמה שמיר. היא כללה גדוד משוריין, שני גדודי רגלים ופלוגה של צ'רקסים.

חטיבת גולני (חטיבה 1): הוקמה בפברואר 1948 בפיקוד משה (מונטג) מן, והופקדה על החזית הצפון-מזרחית: הגליל המזרחי, עמק הירדן ואצבע הגליל.

חטיבת עודד (חטיבה 9): הוקמה ביוני 1948 תחת אורי יפה, ופעלה באצבע הגליל ובחזית הדרום.

חטיבת כרמלי (חטיבה 2): הוקמה בפברואר 1948 בפיקוד משה כרמל, ולחמה בכרמל ובגליל המערבי.

המהלך הטקטי המרכזי התבסס על תנועת מלקחיים לעבר צומת סעסע (סאסא). הזרוע המזרחית, בהובלת חטיבה 7, רשמה הצלחה מהירה: גדוד 72 כבש את מירון, ולאחריו גדוד 79 המשוריין כבש את ספסופה והמשיך לג'ש (גוש חלב). שם הופתע והצליח להשמיד גדוד סורי שלם. מנגד, הזרוע המערבית של חטיבת "עודד" נתקלה בקשיים בתרשיחא וביאנוח, שם הותקפה פלוגה דרוזית של החטיבה ואיבדה 15 מלוחמיה. למרות העיכוב, הלחץ ממזרח אילץ את האויב לסגת, וב-30 באוקטובר חברו כוחות "עודד" לחטיבה 7 בסעסע. במקביל, גדוד 12 של גולני טיהר את הציר מעילבון צפונה, וחטיבת כרמלי תפסה 14 כפרים בלבנון עד נהר הליטאני.

המבצע גרם לבריחה המונית של ערבים לכיוון לבנון לפי הערכות כמחצית מתושבי המרכז הגליל הערבים (כ-25,000 עד 30,000 איש מתוך כ-50,000-60,000) עברו ללבנון.

המבצע הושלם בניצחון מוחץ. לצה"ל היו 23 הרוגים ו-60 פצועים, בעוד לאויב היו כ-400 הרוגים (כמחציתם מהגדוד הסורי), 500 פצועים ו-550 שבויים. קאוקג'י הצליח להבריח את רוב צבאו ותותחיו ללבנון דרך נתיב הררי של דרך צלבנית עתיקה בין מעיליא לרמיש, נתיב שצה"ל לא העריך כעביר לרכב. עם סיום המבצע, צבא ההצלה התפזר וחדל להתקיים ככוח לוחם, והאיום מעל מנרה והצפון כולו הוסר.

המקור לשם חירם הוא על שמו של מלך צור חירם שהיה מלך שסיפק פועלים וחומרים לבניין בית המקדש הראשון בירושלים. מבין המלכים השונים בארץ ישראל וסביבותיה, נוצר קשר מיוחד בין המלך חירם למלך דוד בירושלים, ככתוב: "כי אוהב היה חירם לדוד כל הימים". קשר זה נמשך בימי שלמה בן דוד, ושלמה שיתף את חירם בבניין המקדש בירושלים, בכך שביקש מחירם לשלוח עצי ארזים מן הלבנון, וכן חרשי עץ, אבן ונחושת, לבנות את המקדש וכליו, וכן את ארמון המלוכה בירושלים.

עם חתימת הסכמי שביתת הנשק במרץ 1949 בראש הנקרה, נקבע גבול ישראל-לבנון על בסיס קו הגבול הבינלאומי (קו 1923). במסגרת ההסכם, צה"ל פינה את 14 הכפרים הלבנוניים שכבש , וצבא לבנון פינה את מובלעת ראש הנקרה. קו זה, המכונה "הקו הירוק", נותר גבולה הרשמי של המדינה. המבצע הבטיח את הריבונות הישראלית המלאה על הגליל, וסיים למעשה את מלחמת העצמאות בחזית הצפונית.

"יחידותינו נעות עתה חופשית בכל הדרכים כשגבורה יהודית קדומה ניבטת אלינו מהרי הגליל" 

אלוף משה כרמל בסיום מבצע חירם