קרב תל -סאקי

קרב תל סאקי-

רקע-מלחמת יום הכיפורים-

מלחמת יום כיפור פרצה בצהרי יום הכיפורים י׳ תשרי התשל״ד, 6 באוקטובר 1973.

בהתקפת קואליציה של צבאות מדינות ערביות נגד ישראל, בהובלתן של סוריה ומצרים, שנתמכו על ידי חילות משלוח מארצות ערב, בעיקר מעיראק ומירדן. המלחמה התרחשה בעיקר בסיני וברמת הגולן, ונמשכה עד 24 באוקטובר 1973, יום כניסת הפסקת האש לתוקף. חילופי אש נמשכו עד 26 באוקטובר בחזית המצרית בסיני ועד מאי 1974 בחזית הסורית ברמת הגולן בתום מלחמת ההתשה במובלעת הסורית.

מלחמת יום כיפור הייתה אחת מהמלחמות הקשות ביותר שידעה מדינת ישראל.

פתיחת המלחמה על ידי מדינות ערב הפתיעה את מדינת ישראל ממספר סיבות.

המציאות החדשה שנוצרה אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967, בה הייתה ישראל בעמדת כוח צבאית ברורה פיתח את ״הקונספירציה״ מול מדינות ערב וזלזול ביכולתם הצבאית.

לישראל הייתה האמונה ביכולתו של חיל האוויר להכריע לבדו במלחמות לאחר ההצלחה המרשימה במלחמת ששת הימים.

בנוסף לכך, היה ביטחון כי מערך המודיעין יספק התראה מספיקה (של כמה ימים לפחות) לפני כל מלחמה, כדי שישראל תוכל לגייס את מערך המילואים שלה. וטענת צמרת המודיעין, עד בוקר ה- 6 באוקטובר היתה כי יש "סבירות נמוכה למלחמה", דבר שמנע גיוס מילואים בזמן. פרשת כִּשְלון המודיעין ואי מוּכַנוּתוֹ של צה"ל למלחמה כונתה "המחדל".

עם זאת, עד סוף המלחמה הצליח צה"ל להפוך את הגלגל, להתאושש מההלם הראשוני ולנצח במלחמה.

בגולן-

המלחמה נפתחה במתקפת פתע של הצבא הסורי על הכוחות הישראליים, שהחזיקו ברמת הגולן. המתקפה הסורית נערכה במקביל למתקפה של הצבא המצרי בחצי האי סיני. 

כישלון המודיעין הישראלי וההטעיה הסורית, הביאו לכך שצה"ל לא היה ערוך למלחמה, והכוח הסורי התוקף נהנה מעדיפות כמותית של מעל 7:1 על כוחות צה"ל ברמת הגולן. הסורים ניצלו את עדיפותם המספרית בשלב הפתיחה של המערכה ברמת הגולן, כדי להבקיע את קו ההגנה הישראלי הדליל בדרום ובמרכז רמת הגולן, ולהשתלט על בליטה גדולה בקו החזית באותם אזורים ביממה הראשונה של המלחמה.

תל  סאקי-

בצהרי היום, קצת לפני השעה שתיים מתחילה הפצצה רצינית על כל אזור רמת הגולן. בשעה 14:00 בצהריים (הצום יצא בעוד פחות מ6 שעות) 

 ברדיו מדווחים- נפתחה מלחמה מול סוריה ומצרים. מלחמת יום כיפור.

על תל סאקי בפתיחת המלחמה יש  6 חיילים – לא מוכנים, שבאו רק לתצפת ולשמור ביום כיפור. חלק בכלל צמים ומתפללים.

הפגזה על רמת הגולן כל כך גדולה שהעלתה ענן עשן ואבק לעבר כל רמת הגולן.

הפצצה כל כך כבדה עד שהחיילים על התל לא הצליחו לראות אחד את השני.

מנחם אנסבכר – המפקד, מספר שפתאום רמת הגולן נעלמה. 

מנחם רצה לראות מאיפה זה מגיע כדי לדווח, אבל לא ראה כלום כי ההפגזה רק התחזקה והתעצמה ומרגע לרגע התל פשוט נעלם ברמה שהם לא ראו אחד את השני.

הוא צועק לכל החיילים- רוצו וכנסו לבונקר! כולם נכנסים ומחכים בבונקר שההפגזה תיחלש, אבל ההפגזה אדירה, האדמה רועדת. 6 החיילים בתל סאקי מדווחים בקשר על ההפגזה ומבקשים עזרה.

את הבקשה שלהם לעזרה שומעים חטיבה 188 מחלקה 3 ובאים לעזרה. הם בדיוק נמצאים עם שלושה טנקים לא רחוק מהתל אחרי קרבות שסיימו מול הסורים ומחפשים להתחמש בעוד תחמושת.

הם נוסעים לחלץ אותם אך החשיכה יורדת והם לא מצליחים לראות דבר. המפקד שלהם מת בדרך, ואותו מחליף השריונר יצחק נגרקר. אחרי מסע ארוך כשהם נוסעים בטנקים בלי פגזים הם מגיעים באמצע הלילה לתל סאקי.

חוץ מהם מגיעים עוד כמה חיילים אחרים לעזרה על התל ככה שהמצב בלילה הוא כזה- על התל נמצאים הנח"ל המוצנח, הטנקים של יצחק נגרקר מ 188 וכמה טנקים מחטיבה 7 שברחו והגיעו לתל קסאקי. סה"כ 15 לוחמים.

6:00 בבוקר מפקד החיילים (מנחם) מוציא את ראשו מהבונקר כדי לראות מאיפה הגיעו הפגזות כל הלילה, ופתאום הוא מגלה חטיבה סורית ענקית שישבה מתחתיהם במהלך כל הלילה והפגיזה אותם. ממש לידם חיילים סורים חמושים.

 מנחם עולה בקשר מול מפקד האזור ומבקש חילוץ. יש לי חמישה עשר חיילים, תקועים בתוך הבונקר ולא יכולים לצאת. הסורים סוגרים עלינו.

מפקד האזור מנסה לעזור, אבל יש לו על הראש לחימה בעוד כל כך הרבה מוצבים שנמצאים באותה בעיה בדיוק. באותו הבוקר נשלחו שתי משלחות חילוץ לתל סאקי. שתיהן ניסו להילחם מול הסורים שנמצאים במורד התל, ושתי המשלחות נכשלות. סה"כ נהרגו בנסיונות החילוץ 18 חיילים.

המצב מחמיר, הסורים שכבר כבשו את האזור מתחילים להתקדם דרומה ומשאירים על התל כוח סורי קטן כדי להרוג את כל מי שלמעלה ולתצפת.

מנחם רואה את זה ומבין שאין לו סיכוי. כל מי שבא להציל אותם מת בניסיון, כל מי שהצליח לברוח נמצא בתוך הבונקר. הם סה"כ 28 חיילים בבונקר.  אבל עכשיו, הסורים נמצאים על התל עצמו ויכולים להרוג אותם בכל שנייה.

מנחם אנסבכר מחליט שהדבר הכי נכון שהוא יכול לעשות זה להגיד לצבא שיירה טילים מרחוק, ימחקו את תל סאקי ואת הסורים שלידם

הוא מתקשר בפיקוד ואומר להם- "אש על כוחותינו" תירו טילים על תל סאקי, נמות אנחנו והסורים יחד. שלושה טילים נורו ,אבל הם לא פוגעים. מנחם שומע בקשר – נגמר התחמושת תתמודדו בעצמכם. הוא מבין שזה הסוף. מבקש למסור ד"ש אל המשפחות ומנתק את הקשר הפעם סופית.

בינתיים הלוחמים יושבים בבונקר בדממת אלחוט. הם לבד לגמרי, אין יותר עזרה. אין יותר פתרון. הם מחכים לרגע שבו הסורים ייכנסו אל תוך הבונקר ויהרגו את כולם.

בחוץ יושבים הסורים, כל רעש קטן  והם יפתחו באש מולם.  בתוך הבונקר הזה יש 26 לוחמים ועוד שתי גופות! הכל צפוף ואי אפשר לזוז אפילו קצת. כל תזוזה קטנה, תפיל את כולם כמו דומינו ותעשה רעש גדול.

נצורים בבונקר,  אווירה של מוות, דממה דריכות וחרדה. 

הלוחמים כבר מתחילים לספר בדיחות שחורות על כך שלא יחזרו בחיים אבל מנחם מצווה עליהם להפסיק. מנחם מנסה לעודד את רוחם ומבטיח לכולם שכאשר הכל יגמר הוא מזמין את כולם לחפלה אצלו בבית.

החיילים שהו בתוך הבונקר בדממה יותר מ30 שעות. בתוך הבונקר מסופרים כל מיני סיפורים שונים.

אחד הפצועים, שמו שייקה, איבד המון דם, ובאמצע הדממה מתעורר וצועק "מים מים". שקט הסורים בחוץ! הם ישמעו אותך בגללך כולנו נמות!.החייל שייקה ממשיך לצעוק "מים מים" לא משנה כמה משתיקים אותו זה לא עוזר. מנחם מסמן לבחור אחר להשתיק אותו בכל דרך אפשרית גם אם זה אומר לחנוק אותו. זה או הוא או כולם. החייל כותב על קופסת סיגריות 'תשתוק הסורים בחוץ' ומאיר לו את הכתוב, הפצוע רואה את זה ומאבד את ההכרה. אח"כ התברר שהפצוע התחרש בגלל ההפצצות ולכן לא שמע.

בינתיים המצב בתל הולך ומחמיר, המים נגמרו, אין אוכל, מצב הפצועים מתדרדר.

מנחם אומר שמי שעוד יכול לעמוד על הרגליים שיצא ויגיד לסורים שכל מי שבבונקר נכנע.

יצחק ניגרקר היה אחד השריונרים מחטיבה 188 שהגיעו לעזור למלחמה בתל סאקי.

הוא היה פצוע בעצמו אבל בשארית כוחותיו הוא רואה שהוא עוד מסוגל לעמוד על רגליו, והוא יוצא החוצה עם ידיים מורמות.

מחוץ לבונקר עומדים שני סורים. שני צרורות של יריות נשמעו והחברה בטוחים שיצחק נהרג.

אבל זה לא נכון, יצחק הצליח להימלט משני הצרורות ונשאר בחיים.הסורים שבחוץ שואלים בתנועת יד: כמה יש בפנים? יצחק מסמן להם ארבעה וחאלס .

הסורים מסתכלים על יצחק ופתאום רואים- על יצחק יש סרבל של צנחנים, הוא צנחן!  הם לא יודעים שהוא פשוט שריונר שלבש בטעות סרבל והם מחליטים לקחת אותו בשבי.

 בבונקר לא יודעים שום דבר, בטוחים שיצחק נהרג. לאף אחד אין שמץ של מושג שבזכות השקר ששיקר יצחק (כשאמר שיש בתוך רק 4 חיילים מתים) הם ניצלו. הם נשארים בדממה במשך עוד יממה שלמה. פתאום בצהרי היום למחרת הם שומעים צעקה מבחוץ "יש פה שריונרים?" סוף סוף הגיע החילוץ. חיילים שהצליחו לנצח בקרבות באזור מול הסורים וכבשו מחדש את תל סאקי, עלו במקרה אל התל לבדוק אם יש פצועים. להפתעתם גילו כי בתוך הבונקר נמצאים 27 חיילים. הם מפנים את כולם, את כל החיים וכל הפצועים.

26 חיילים יוצאים חיים מהקרב בתל סאקי.

חמישה חודשים מתחילת המלחמה עוברים, ואף אחד לא יודע מה עם יצחק. הוא בשבי? נהרג? אולי גופתו נלקחה?

אחרי חמישה חודשים הצלב האדום מפרסם תמונה של כל השבויים. התמונה מתפרסמת בעיתונים בכל הארץ. אבא של יצחק רואה את העיתון ופתאום מזהה מישהו מוכר. נראה כמו יצחק, אבל עם זקן, ויותר רזה.. יצחק בחיים! הוא בשבי הסורי! אבל חוץ מאבא של יצחק עוד הרבה אנשים אחרים היו בטוחים שיצחק הוא בנם וזיהו אותו גם.

במשך כמה חודשים הוא עובר חקירות ועינויים ע"י הסורים שלעיתים מנסים להוציא ממנו מידע ולעיתים כועסים עליו שהוא משקר והוא צנחן. הם מספרים לו שאין לו מה להסתיר, בכל מקרה מדינת ישראל הובסה. "תל אביב חלאס, ירושלים חלאס, באר שבע חלאס". יצחק התחיל להאמין שאין לו ממה לצאת מהשבי, גם אם יצא, מה יחכה לו בחוץ? מדינת ישראל אבודה, משפחתו נמצאת תחת השלטון הסורי האכזר- והוא גם בטוח שכל חבריו על הבונקר מתו באשמתו. גם אם יצא, מה יוכל להגיד להורים השכולים? הבנים שלהם מתו כי הוא לא נכנע גם בשמם.

יצחק לא ידע שמדינת ישראל בכלל מנצחת במלחמה, והצליחה בחמישה חודשים האלה להגיע כ36 קילומטרים מדמשק וכמעט לכבוש את סוריה. והוא גם לא ידע שכל חבריו לבונקר בכלל שרדו ויצאו בחיים.

לקח עוד 3 חודשים עד שיצחק שוחרר. כששוחרר יותר מששמח פחד מהתגובה של כל המשפחות השכולות נגדו. לחזור אל עולם שבו בגללו נהרגו 28 חיילים. 

יצחק יוצא ופוגש את משפחתו, שמח מאוד אבל גם מפוחד.

היה אבא שהיה בטוח שיצחק הוא הבן שלו, כשהוא חזר לישראל והאבא הזה גילה שיצחק הוא לא הבן שלו הוא נכנס לשירותים ומתאבד.

בימים הבאים טיפלו בו בבית החולים, בדקו אותו ותשאלו אותו על השבי, ורק לאחר כמה ימים הגיע הזמן שלו לחזור הביתה. כשהוא בדרך למכונית הוא רואה לצד הדרך חייל. החייל אומר לו, יצחק אתה זוכר אותי? יצחק עונה לא. אני הייתי איתך על התל, בתוך הבונקר. יצחק לא מאמין! איך זה הגיוני? לא כולם מתו? מה פתאום! בזכותך כולנו ניצלנו. כולם יצאו בחיים. חיכינו לך לחפלה שהמפקד מנחם הבטיח בתוך הבונקר.

יום למחרת יצאה הודעה בעיתונים על החפלה בבית מנחם.

יצחק חגג עם כל חבריו שהציל את שובו הביתה. את היציאה מהבונקר שאף אחד לא האמין שיצא משם בחיים.