העגור

 העגורים:

מיהו העגור:

מדי שנה, כשהסתיו מתחיל לתת את אותותיו והטמפרטורות צונחות, נשמעות בשמי ישראל קריאות גרוניות עזות המבשרות על בואם של מלכי העמק. העגור האפור, אחד העופות המרשימים והאצילים ביותר בטבע, הפך עם השנים לאחד מסמליה המובהקים של ארץ ישראל ושל עמק החולה בפרט. אך מעבר למראהו התמיר וללהקותיו העצומות, מסתתר עולם ומלואו של חוכמה אקולוגית, מסורת מקראית ואתגרים סביבתיים מורכבים.

העגור שייך למשפחת העגורים, משפחה של עופות גדולי גוף המאופיינים ברגליים ארוכות ובצוואר גמיש. מדובר בעוף מרשים בגובהו: העגור האפור, המין הנפוץ ביותר בישראל, מגיע לגובה של כ-140 ס"מ, ומוטת כנפיו עשויה להגיע ל-240 ס"מ – נתון ההופך אותו לאחד העופות הגבוהים באירופה ובמזרח התיכון.

מבחינה אנטומית, העגור מצויד במקור ישר וחזק דמוי יתד, המותאם לחיפוש מזון במגוון בתי גידול. בניגוד לעופות מים רבים, אצבעותיו חסרות קרומי שחייה, מה שמעיד על העדפתו לשטחים פתוחים, אדמות עשב וביצות רדודות. גופו מעוטר בנוצות אפורות, וזנבו הארוך והשמוט מזכיר לעיתים זנב סוס. סימן ההיכר הבולט של העגור הבוגר הוא הקודקוד האדום והעז, ופסי הצבע הלבנים הנמתחים מעיניו האדומות לאורך צווארו – 20 חוליות צוואר המאפשרות לו גמישות ותהודה קולית יוצאת דופן.

אמנות התעופה והזוגיות:

העגורים הם דואים מומחים. בזמן נדידתם הם מנצלים תרמיקות (זרמי אוויר חם) כדי לעלות לגבהים עצומים ולגמוא מרחקים אדירים במאמץ מינימלי. צורת המעוף שלהם, במבנה "ראש חץ"  מסודר, מסייעת להם להפחית את התנגדות הרוח. ניתן להבדיל בינם לבין חסידות בקלות: בעוד שניהם עפים בצוואר מתוח, קצב התעופה של העגור איטי ומדוד יותר, ורגליו הארוכות בולטות בבירור מעבר לקו הזנב.

חיי החברה של העגורים הם מופת של נאמנות. הם ידועים כעופות מונוגמיים השומרים על קשר זוגי במשך כל חייהם. טקסי החיזור שלהם הם מהיפים בטבע, וכוללים "ריקודים" מרשימים הכוללים קידות, קפיצות והטחת ענפים באוויר. אופיים החברתי בא לידי ביטוי גם ב"פטפוט" הבלתי פוסק בתוך הלהקה; הקריאות החזקות, המכונות במקורותינו "ציווחה", נועדו לשמור על לכידות הקבוצה בזמן תעופה ומנוחה.

העגורים בישראל: 

ישראל מהווה צומת דרכים קריטי עבור העגורים הנודדים מאירופה ומרוסיה לעבר אפריקה. עמק החולה, ובמיוחד אזור האגמון, הפך לאחד מריכוזי העגורים הגדולים בעולם בחודשי החורף. עם זאת, נוכחותם של עשרות אלפי עופות רעבים יצרה בעבר עימות חריף עם חקלאי האזור, שראו כיצד יבול הבוטנים והחומוס שלהם נאכל במהירות.

כדי לפתור את המשבר, יזמו בסוף שנות ה-90 דן אלון וד"ר יוסי לשם בשיתוף קק"ל והחברה להגנת הטבע פרויקט האכלה יזום. באמצעות פיזור גרגירי תירס (המזון המועדף עליהם) בתחנות האכלה מאורגנות, הורחקו העגורים מהשדות הפרטיים. המהלך לא רק הציל את החקלאות, אלא הפך את עמק החולה למוקד תיירות עולמי. כיום, מאות אלפי מבקרים מגיעים לצפות ב"מרבדים אפורים" של עגורים מתוך עגלות מסתור, מה שמהווה מקור פרנסה חשוב לתושבי הצפון. למרות ההצלחה, הקונפליקט התקציבי סביב מימון ההאכלה מתעורר מחדש כמעט בכל שנה ומזכיר לנו את העדינות של הניהול הסביבתי.

בין סכנה למסורת

העגור מוזכר במקורות היהודיים פעמיים, המפורסמת שבהן בספר ירמיהו: "גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה". הנביא משתמש בנדידת העגור כמשל לידיעת החוק האלוהי והטבעי. בארמית הוא מכונה "כרוכיא", ומשם נגזר הביטוי "צווח ככרוכיה" – דימוי מדויק לקולות העזים שהוא מפיק.

לצד ההיסטוריה העשירה, עתיד העגורים אינו מובטח. מתוך 15 מיני העגורים בעולם, כ-9 נמצאים בסכנת הכחדה עקב אובדן בתי גידול וצמצום שטחי הטונדרה והביצות. בשנת 2021 חוותה האוכלוסייה בישראל מכה אנושה כאשר אלפי עגורים מתו מהתפרצות שפעת העופות, אירוע שהדגיש את פגיעותם של הריכוזים הגדולים הללו למחלות.

לסיכום, העגור הוא הרבה מעבר לעוף גדול בנתיב נדידה. הוא גשר בין יבשות, סמל לזוגיות ודוגמה חיה ליכולת של האדם והטבע למצוא דרך לחיות זה לצד זה. מי שזכה לראות את השקיעה בעמק החולה כשמעליו חולפים רבבות עגורים בקולות תרועה, יודע שזהו אחד המראות המופלאים ביותר שיש לטבע הישראלי להציע.

מקורות מידע:

ויקיפדיה

אקולוגיה וסביבה- "עגורים חורפים באגמון החולה"

'חולפים ושבים- העגורים'