הר החרמון

הר החרמון-תאיר טננבוים
הר החרמון הוא הרבה יותר מהר גבוה ומושלג. זהו הר שנושא שמות רבים, וכל שם מספר סיפור אחר – גיאוגרפי, היסטורי, ביטחוני ותרבותי. דרך השמות שניתנו לו לאורך השנים ניתן להבין כיצד הפך החרמון מנקודת נוף מרוחקת לאחד הסמלים והנכסים החשובים של מדינת ישראל ושל האזור כולו.
מדוע הר אחד זקוק לארבע שמות? רש"י מסביר שהדבר נעוץ בכך שאומות העולם כל-כך חשקו שיהיה להם חלק בארץ ישראל, עד שכל אחד העניק להר שם משלו.
"ובמקום אחר הוא אומר (דברים ד) ועד הר שיאון הוא חרמון הרי לו ד' שמות למה הוצרכו ליכתב להגיד שבח ארץ ישראל שהיו ארבעה מלכיות מתפארות בכך זו אומרת על שמי יקרא וזו אומרת על שמי יקרא" דברים ג,ט

חרמון הסבא

"החרמון הסב, המתנוסס במצחו ובלוריתו הלבנה וצופה על פני כל ארץ הגליל". (בן גוריון, 1916)

ישנם לא מעט אזכורים בתרבות שלנו ל״חרמון הסבא״. לא רק אנחנו מכנים אותו כך גם תושבי סוריה קוראים לו בשם "ג׳בל א־שייח׳", שפירושו: ההר הישיש והזקן.
החרמון נקרא ״סבא״ בשל צבעו הלבן וגובהו הרב, המעניקים לו מראה של סבא קשיש היושב ומביט מלמעלה.
ישנה סיבה טבעית וברורה המסבירה מדוע דבק בו הכינוי הזה. בתקופת האביב, כאשר השלג מתחיל להינמס, נוצרים פסי שלג ארוכים,היורדים מן הפסגה. פסי שלג אלו יוצרים לחרמון מראה המזכיר שערות שיבה ארוכות — כמו זקנו של סבא זקן. לפסים הארוכים הללו קוראים "שלוגיות", והן למעשה מעין דיונות שלג מוארכות.
מאחר שבחרמון השלג יורד בסופות עוצמתיות המגיעות ממערב, הוא אינו מצטבר בצורה אחידה: באזורים החשופים לרוח השלג רדוד יחסית, ואילו מאחורי שלוחות וקימורים, שבהם הרוח חלשה יותר, מצטבר שלג עמוק מאוד, שיכול להגיע לעומק של למעלה מעשרה מטרים. כך, בקיץ, השלג הרדוד נמס במהירות, ואילו השלג העמוק נשאר עוד שבועות ארוכים — ויוצר את אותן „שערות” לבנות.
וכך, כאשר מביטים בחרמון מרחוק, קל להבין מדוע הוא זכה לכינוי ״סבא החרמון״.

שיאון

"הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן" (דברים ד, מח)

השם "שיאון" ניתן להר מזווית ההסתכלות מן הגלעד, מדרום. מנקודת מבט זו נראה החרמון כקצה הגבוה ביותר של הארץ- שיא הגובה.
ואכן, החרמון הוא ההר הגבוה ביותר בארץ ישראל. שיא גובהו, בכתר החרמון, מגיע ל־2,814 מטרים מעל פני הים.
החרמון מורכב משלוש שלוחות, ובין כל שלוחה לשלוחה עובר נחל. סדר השלוחות והנחלים הוא כזה: (ממזרח למערב, מהגבוה לנמוך) כתף חרמון, נחל גובתה, שלוחת שריון, נחל שיאון, שלוחת שיאון (הר דב).
הפסגה הגבוהה ביותר של החרמון, המתנשאת לגובה של 2,814 מטרים מעל פני הים ונמצאת על הגבול שבין סוריה ללבנון, הייתה במשך שנים בשליטה סורית. בישראל, לעומת זאת, הפסגה הגבוהה ביותר של ההר הגיעה לגובה של 2,236 מטרים מעל פני הים. בשנת 2024, עם נפילת משטר אסד בסוריה, תפס צה״ל ללא קרב את כתר החרמון, וכיום ישראל שולטת בפסגתו.

שיריון

"צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן" (דברים ג,ט)

השם "שריון" ניתן להר על־ידי הצידונים, שישבו לחופי לבנון. מנקודת מבטם, החרמון אינו נראה כ״שפיץ״ חד, אלא כרכס ארוך, גבוה ורחב המזכיר שריון ומגן.
הר החרמון הוא חלקו הדרומי של רכס צר וארוך- רכס הרי מול הלבנון. כיוונו של הרכס הוא מדרום־מערב לצפון־מזרח, אורכו כ־60 קילומטרים, ושטחו הכולל כ־1,000 קילומטרים רבועים. מרבית שטחו מצוי בתחומי סוריה ולבנון, ורק כ־7% ממנו נמצא בשטח מדינת ישראל.
החרמון, ההר המרשים והגבוה, הוא הר גירני שנוצר בעקבות תהליכים טקטוניים הקשורים לאזור השבר הסורי־אפריקאי. צידו המזרחי של החרמון יציב יותר, והמסלע שבו קשה וחזק, ולכן נע לאט. לעומתו, הצד המערבי נע מהר יותר מזרחה וצפונה, בדומה לתנועת השבר כולו. תנועה זו דחקה את שכבות הסלע, וכאשר לא נותר להן מקום להמשיך ולנוע — הן התקמטו כלפי מעלה, וכך נוצר רכס החרמון כפי שאנו מכירים אותו כיום.

שניר

"וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִיר" (דברים ג,ט)

השם "שניר”, שפירושו שלג, ניתן להר על־ידי האמורים, שהתרשמו ממראה השלג הלבן שניבט למרחוק. בחרמון יורדות כמויות גדולות של גשם, שלג ומשקעים – למעלה מ־1,300 מ״מ משקעים בשנה.
השלג בחרמון הוא תופעה ייחודית וחשובה בנוף הארץ. בשל גובהו הרב של ההר, הטמפרטורות בחורף נמוכות ורוב המשקעים יורדים בצורת שלג. סופות השלג עשויות להיות חזקות במיוחד, והשלג נערם לעיתים לעומקים של מטרים רבים. עם זאת, למרות כמויות המים הגדולות, כמעט ואין על שטח החרמון מעיינות. זאת משום שהחרמון בנוי מסלעי גיר ודולומיט חדירים מאוד, המאפשרים למים לחלחל במהירות אל תוך הקרקע.
המים החודרים לסלע יוצרים בתוך החרמון מערכת תת־קרקעית עצומה של מחילות, מערות נטיפים ומנהרות מים גדולות. מים אלה פורצים בהמשך, בשוליו ובמורדותיו של ההר, בצורת מעיינות ונחלים רבים, המכונים "מי החרמון”. נחלים אלו הם מהשופעים והחשובים בישראל, ובהם נחל דן, נחל חרמון (הבניאס) ונחל שניר (החצבאני). נחלי מי החרמון זורמים בעוצמה רבה יחסית לשאר נחלי הארץ, גם בעונת הקיץ, בזכות ההמסה האיטית של השלג והאגירה התת־קרקעית. הם מהווים את המקור המרכזי לנהר הירדן, תורמים תרומה משמעותית למאזן המים של מדינת ישראל, ומשמשים בסיס למערכות אקולוגיות עשירות, לחקלאות ולהתיישבות בצפון הארץ.

חרמון

"עַד־הַ֣ר חֶרְמ֔וֹן וְכׇל־הָעֲרָבָ֖ה מִזְרָֽחָה" (יהושע יב, א)

השם "חרמון” ניתן להר על ידי תושבי האזור. המילה ״חרם״ פירושה קדוש או נבדל, ובעיני המקומיים ההר נחשב למוחרם בשל תנאי הסביבה הקשים ובשל מקדשי הפולחן שנמצאים בו. אחד האתרים המוכרים הוא "מקאם אברהים אל־חליל” (מקום אברם האהוב), שמקובל לזהות בו את המקום שבו נכרתה ברית בין אברהם לבורא עולם, שהבטיח את הארץ לעם ישראל. לאורך ההיסטוריה נבנו בחרמון אתרים נוספים של פולחן ומסורת.

על הר החרמון עצמו אין יישובי קבע, בשל גובהו הרב, תנאי האקלים הקשים והחשיבות הביטחונית של האזור. עם זאת, במורדותיו ובסביבתו קיימים מספר יישובים דרוזיים ואחרים, כמו מג׳דל שמס, מסעדה ובוקעתא. באזור פסגות ההר קיימת נוכחות צבאית משמעותית, אך אין שם התיישבות אזרחית.

העיניים של המדינה

”אמרו לנו שהחרמון הוא העיניים של המדינה” בני מסס

הביטוי "העיניים של המדינה" קשור דווקא למה שניתן לראות מפסגות החרמון.
בשנת 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, כבשו חיילי צה״ל את רכס כתף החרמון. החרמון, שהיה בשליטת סוריה עד אז, נתפס ללא קרב ב־12 ביוני 1967 (יומיים לאחר סיום המלחמה) על ידי הפלוגה המסייעת של גדוד 13 מחטיבת גולני, שהונחתה ממסוקים על פי הוראת שר הביטחון, משה דיין.
כיבוש חלק מרכס החרמון לא נכלל בתוכניות המבצעיות של פיקוד הצפון. עם זאת, מפקד חיל האוויר דאז, מוטי הוד, פנה לשר הביטחון וביקש לתפוס אחת מפסגות החרמון, כדי לאפשר הקמת מוצב תצפית שיחלוש על רמת הגולן ועל אגן דמשק.
כוח מחטיבת גולני – שלימים תהפוך למזוהה ביותר עם הקרבות על השליטה בחרמון – הונחת על ידי מסוקי חיל האוויר באחת מפסגות ההר, הידועה כמצפה שלגים. כך נכלל החרמון בשטחים שסופחו למדינת ישראל עם סיום הלחימה. ב־15 ביוני 1967 הוטסו משקיפי האו״ם ומודד אזרחי לכתף החרמון, וביחד עם קציני צה״ל וקצינים סוריים סימנו את קו הפסקת האש החדש. מרגע זה שלטה ישראל בכ־7% משטח החרמון.

מלחמת יום הכיפורים (1973)
בבוקר יום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, תחת ריכוך ארטילרי כבד, נחתו במוצב החרמון ארבעה מסוקים של חטיבת הקומנדו הסורית. באותה עת שהו במוצב כ־60 חיילי צה״ל, רובם אנשי מודיעין, כאשר כוח ההגנה המוצבי מנה 14 לוחמים בלבד מחטיבת גולני. הארטילריה הסורית הוציאה מכלל פעולה שניים משלושת המקלעים בכניסה למוצב. הלוחמים הצליחו לרתק את הכוח הסורי במשך זמן מה באמצעות המקלע שנותר תקין וירי מנשקם האישי. אולם לקראת השעה ארבע אחר הצהריים אזלה התחמושת, והכוח נאלץ לסגת אל פנים המוצב. החיילים הסורים טיהרו את חלקו החיצוני של המוצב, הרגו או שבו חיילים ישראלים שניסו להימלט, אך לא חדרו לתעלות הפנימיות. בתעלות אלו הסתתרו מספר חיילי צה״ל במשך תשעה ימים, כשהם מתקיימים ממעט המזון והמים שנמצאו במקום, עד שנאלצו להיכנע ב־15 באוקטובר. מבין חיילי המוצב נהרגו 13 לוחמים. בנוסף, 31 חיילים נפלו בשבי הסורי ועברו עינויים קשים. רק מיעוט מהחיילים הצליח להימלט חזרה לקווי צה״ל.
בעקבות המצב אורגן בחופזה כוח נוסף של חטיבת גולני, שניסה לכבוש מחדש את הפסגה ולחלץ את הנצורים. הכוח נקלע למארבים סוריים, נאלץ לסגת, וספג אבדות כבדות – 25 הרוגים.
ב־21 באוקטובר 1973 יצא לדרך "מבצע קינוח", שמטרתו הייתה השבת החרמון לשליטה ישראלית. המבצע כלל כוח מוסק של הצנחנים, שנשלח לכבוש את החרמון הסורי, וכוח רגלי של חטיבת גולני. מפקד החטיבה ביקש שחייליו יהיו אלה שיכבשו את החרמון הישראלי, כפיצוי על הכישלון הקודם.
כוח הצנחנים כבש את רום החרמון הסורי תוך אבדות של שני הרוגים – ושבה 17 לוחמים סורים. הקרב על החרמון הישראלי היה קשה בהרבה. הלחימה נמשכה לאורך הלילה, כאשר זרקורים גדולים מיער אודם האירו את עמדות הסורים, שהיו מחופרים היטב ומצוידים באמצעי ראיית לילה. רוב מפקדי הכוח של גולני נהרגו במהלך הקרבות. רק בזכות ריכוך ארטילרי כבד ונחישות הלוחמים, שפעלו בנחיתות מספרית, הצליח צה״ל עם שחר להכריע. המוצב נכבש לאחר נסיגת אחרוני החיילים הסורים. הקרב, שנחשב לאחד הקשים בתולדות צה״ל, גבה מחיר כבד: 55 הרוגים.
טוראי בני מסס, יליד טבריה, השתתף בניסיון השני לכיבוש החרמון. הוא נשא את המא״ג – כלי הנשק הכבד ביותר במחלקה – ולחם באומץ לב יוצא דופן. באחד מרגעי הקרב הקשים נטל את המא״ג והסתער קדימה ללא היסוס, תוך קריאות עידוד לחבריו. לאחר המלחמה נשאל בראיון מדוע הסתער, והשיב:
"אמרו לנו שהחרמון הוא העיניים של המדינה."
בתדריך שנתן המח"ט אמיר דרורי לפני העלייה, הוא הסביר לחיילים את חשיבות הקרב הצפוי ואת חשיבותו של הרכס המשמש נקודת תצפית חשובה, והשתמש לראשונה בביטוי זה. וכך הוא ביטא זאת: "עיני כל המדינה נשואות לכאן".
עם נפילת משטר אסד ב־7 בדצמבר 2024, וליאור המהפכה הדרמטית בסוריה, הובילה יחידת שלדג – יחידה הכפופה לחיל האוויר – מבצע נועז להבטחת השליטה באזור. בדומה לששת הימים, גם הפעם הושגה שליטה ללא קרב, אך בצדו הסורי של ההר.
הר החרמון, שתמיד היה סמל לתעוזה ישראלית, ממשיך לשמש נקודת מפתח לאומית וביטחונית.
נסיים בדבריו של דובר צה״ל:

"על שיפוליו ופסגותיו של רכס החרמון איבדה ישראל את טובי בניה – מן הערים ומן הקיבוצים, בנים לניצולי שואה ופרהוד, צברים ועולים. הקרבתם הבלתי מתפשרת היא שקנתה לישראל את האחיזה באחד מנכסיה האסטרטגיים ביותר – ‘העיניים של המדינה’. והיום, אחרי יותר מחמישים שנה, העיניים האלו יכולות לראות שוב קצת יותר רחוק."